אודלסמן יאיר ואח' נ' "עמידר"-החברה לשיכון עולים בעמ ואח'

החלטה

לפניי בקשה לסלק על הסף את התביעה שכנגד מחמת התיישנות.

1.לטענת המבקשים, מכתב התביעה שכנגד ומהמסמכים שצורפו אליו עולה כי העילה בתביעה שכנגד קמה למשיבה לכל המאוחר בשנת 1997, ואילו התביעה שכנגד הוגשה רק בשנת 2009, בחלוף 12 שנה.

2.המבקשים הסבירו כי ענינה של התביעה שכנגד הוא "...תביעה כספית בגין הפרת הסכם נטענת (ומוכחשת) שנחתם בין המשיבה להורי המבקשים...ותשלום בגין עבודות שיפוץ בו נשאה המשיבה במבנה בו מצוי, בין היתר, נכסם של המבקשים" (סעיף 6 לבקשה), וכי "...החשבון הסופי בגין עבודות השיפוץ שבוצעו נערך ואושר כבר ביום 1.3.1997. מכתב הדרישה לתשלום חלקם היחסי בשיפוץ...נשלח אל הורי המבקשים ביום 26.5.1997..." (סעיף 8 לבקשה), משכך טענו כי עילת התביעה נולדה עוד בשנת 1997 מיד לאחר שמכתב הדרישה ששלחה המשיבה להורי המבקשים לא נענה "...זאת מבלי לפגוע בטענה כי עבודות השיפוץ הסתיימו כבר בשנת 1996 ואף קודם לתחילת השיפוץ נערך אומדן עלות העבודות הנדרשות..." (סעיף 11 לבקשה).

3.לטענת המבקשים לא נקבע מועד קיום החיוב (התשלום בגין עבודות השיפוץ) בהסכם שנכרת בין המשיבה לבין הורי המבקשים) ומכאן "...שהיה על המבקשים לשאת בתשלום בתוך זמן סביר. בהתחשב בנסיבות העניין, ברי כי זמן סביר לתשלום החוב נטען הינו בסמוך למועד הדרישה" (סעיף 21 לבקשה), ועל כן גם מטעם זה חלפה תקופת ההתיישנות.

4. עוד ציינו כי המבקשת זנחה את טענותיה ולמעשה ויתרה עליהן כשלא פנתה למבקשים בעניין זה והנושא עלה רק ב- 6.11.05 כשהמבקשים פנו בעצמם למשיבה בגלל ליקויים שהתגלו בנכס.

5. המבקשים גם ציינו כי המשיבה אף לא הסבירה מדוע הגישה את התביעה רק לאחר 12 שנה, ומדוע לא פנתה למבקשים בדרישה לתשלום החוב הנטען במשך תקופה ארוכה של כ-8.5 שנים; לטעמם והתנהלות זו מחזקת את הטענה כי יש לדחות את התביעה שכנגד מחמת שיהוי ו/או ויתור ו/או מניעות.

6. עוד טוענים המבקשים המשיבה הציגה "...מצג ממשי של ויתור או מחילה מצידה על החוב הנטען, עת פנו המבקשים אל עמידר ביום 10.5.07, בבקשה לקבלת פרטים והבהרות בנוגע להליך רישום הזכויות בנכס על שמם, ועמידר העבירה ביום 17.5.07 הנחיות מדויקות ופירוט המסמכים הדרושים לצורך ביצוע העברת הזכויות כאמור, כל זאת בהתעלם לחלוטין מהחוב הנטען כאילו זה לא קיים כלל וכלל..." (בסעיף 34 לבקשה) (ההדגשה במקור – א.נ.ח.).

7.המבקשים מייחסים למשיבה התנהגות בחוסר תום לב בכך ש"...ישבה בשקט וחיכתה "לשעת הכושר" לרגע בו תתבקש על ידי המבקשים להעביר הנכס על שמם לאחר רישום הבית כבית משותף, אז, תוך שימוש באמצעי לחץ זה, חשבה כי תוכל לגבות את החוב הנטען" (סעיף 37 לבקשה), וכן טענו כי בהתנהלותה גרמה להם המשיבה לשנות מצבם לרעה, שכן "...הינם בבחינת "שבויים ברשתה", ולמעשה, נעדרים יכולת ממשית למכור את הנכס" (ס' 41 לבקשה).

8. המשיבה התנגדה לבקשה.

לטענתה, התביעה שכנגד לא התיישנה וזאת בהתאם להוראות סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. כן טענה כי אין לראות בהתנהלותה שיהוי, ויתור או מניעות, וכי לא זנחה את זכותה לקבל את הכספים המגיעים לה ממילא לא זנחה את זכות התביעה שעומדת לה. עוד ציינה כי מצב המבקשים לא שונה לרעה ואף להפך שכן המשיבה נשאה כבר בעלויות השיפוץ והשביחה את הנכס, ואלו המבקשים התעלמו במשך כל השנים מדרישת המשיבה להחזר הכספים ששילמה במקומם.

9. המשיבה גם ציינה כי ביום 6.12.07 שיגרה למבקשים מכתב ובו הסכימה להפחית מסכום החוב, ואף לבטל את הפרשי ההצמדה והריבית שנצברו (החלטת הנהלה מס' 962), אך המבקשים התעלמו מהצעה זו; מכל מקום טענה כי לא פעלה בחוסר תום לב, כטענת המבקשים.

10. בתשובת המבקשים לתגובה ציינו כי המשיבה מודה למעשה שתביעתה התיישנה, אך "...בניסיון להתגבר על טענת ההתיישנות אותה העלו המבקשים בבקשה, נסמכת המשיבה על סעיף 4 לחוק ההתיישנות" (סעיף 14 לתשובה); לטעמם סעיף 4 לחוק ההתיישנות אינו חל במקרה דנן, שכן הסעד העיקרי בתביעתם הינו צו עשה (לרישום הזכויות בנכס המקרקעין) והסעד המשני הינו סעד הצהרתי (לביטול החוב) בעוד שהסעד בתביעת המשיבה, הינו סעד כספי, לפיכך, התביעה העיקרית והתביעה שכנגד אינן נסמכות על אותן נסיבות כמתחייב מסעיף 4 לחוק ההתיישנות. עוד טוענים המבקשים, כי "...הצו ההצהרתי לביטול החוב הינו סעד משני הנובע באופן בלתי נמנע מהסעד העיקרי...שכן קיומו של החוב הנטען הינו הסיבה היחידה לטענת המשיבה לאי רישום הנכס על שם המבקשים...משכך, ולאור העובדה כי הסעד המשני אינו נובע באופן ישיר ובלתי נמנע מהסעד העיקרי, הרי שאין כבכך כדי להכשיר את התביעה שכנגד ולקבל את טענת כי המדובר באותו עניין (כפי שטוענת המשיבה בתגובתה)" (סעיפים 19- 20 לתשובה).

בנוסף טענו המבקשים כי אין בתגובת המשיבה הסבר לאיחור של למעלה מ-12 שנים.

עיינתי בטענות הצדדים וראיתי לדחות את הבקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף.

11. סעיף 4 לחוק ההתיישנות קובע כי "בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". (ההדגשה אינה במקור – א.נ.ח).

12. תחולת סעיף 4 לחוק ההתיישנות תהיה במקרה בו התביעה שכנגד עוסקת באותו נושא או באותן נסיבות המתוארות בכתב התביעה (העיקרי). בפסיקה נקבע כי מטרת סעיף 4 לחוק ההתיישנות היא להבטיח שוויון בין בעלי הדין ולכן הוראת הסעיף מונעת מבעל דין להעלות טענת התיישנות נגד תביעה שכנגד העוסקת באותו עניין או באותן נסיבות כמפורט בתביעה העיקרית, גם אם בפועל התיישנה תביעה זו [רע"א 8059/03 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ. דיור לעולה בע"מ, פ"ד ס(2) 211]. כך גם הודגש בפסיקה כי הביטוי "תביעה שכנגד" שבסעיף 4 לחוק ההתיישנות, מתייחס לתביעה שהוגשה לפי תקנה 53 לתקנות סדר הדין האזרחי ומתבררת יחד עם התביעה העיקרית [רע"א 4223/06 כץ נ. גוטליב (לא פורסם, 25.5.08)].

13.משכך כאשר מתברר שהתביעה שכנגד שהגישה המשיבה עוסקת באותו נושא או באותן נסיבות בהן עוסקת התביעה העיקרית הרי שיש לדחות את טענת ההתיישנות שהועלתה וממילא אין לדחות את התביעה שכנגד. לציין כי במקרה זה אין חולק כי התביעה שכנגד הוגשה על-ידי המשיבה במסגרת התביעה העיקרית, ובהתאם לתקנה 53(א) לתקנות.

14. לטעמי מתקיימים במקרה דנן התנאים לתחולת סעיף 4 לחוק ההתיישנות.

בכתב התביעה שהגישו המבקשים ביום 21.1.09 עתרו לסעד של צו עשה שיחייב את הנתבעות (עמידר והמשיבה) להעביר על שמם את הזכויות בנכס המצוי ברחוב נס לגויים 13 בתל-אביב (להלן – הנכס), ועוד עתרו לסעד של צו הצהרתי כי "...החוב כהגדרתו בגוף התביעה, בטל ומבוטל וכי התובעים אינם חבים כספים לנתבעות" (סעיף ב' לרישא של כתב התביעה).